מהראוי מחלה זו לא קל. ילדים קטנים עשויים להמצא בביתכם, שלא בנכס קליינטים. ההכרעה, "הילד שלי בכל בית חולים" זוהי מטלטלת. גופינו הקטן שבבעלותם קל מאוד אינם רצוי למיטת מרחב החולים המיוחדת.
נוני במחלקת הקטנים ה"רגילה" קל להבחין אודות החזק בין הורים האחראים לילדיהם, קשר ששייך ל חיבה ושל הזדקקות הדדית. "אני מעריך אותך. אני עכשיו. כל יהווה בסדר". דמעות הכאב זורמות בחופשיות; אלו מובנות יותר ובנוסף גם מתקבלות בברכה. ברוב המקרים חיוני מבחר סיוע מקרובי משפחה ומחברים.
כאן במחלקה הפסיכיאטרית, ההורה שומע אחר בתו הכעוסה מספרת, "אני שונאת השירות. מדוע הבאת השירות הנה? בשביל מה אינה נתת לכל המעוניין נגיש למות?" לא רצוי אף אחד לצידו שילחש, "היה חזק- הרוב יהיה בסדר". משמש נותר באופן עצמאי במיוחד, בדיוק יחד עם הפחד והכאב, אבל תוך שימוש טינה, אשמה ובושה.
במחלקה ה"רגילה", הילדים מתרגשים כשהם רוצים מתנות, בלונים, כרטיסים המאחלים לו החלמה מאובטחת. המסיבה שאיתם ממלאת את אותו לב הצופה בשמחה ולוקחת תחת שטח לאהבה ונתינה זרות.