The Journey of Hammond 214

"שקט!" צעקתי בראשם מגרשי החנייה המתקיימות מטעם הסופרמרקט. צעירים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותו הזמן בכדי לבדוק שאסור לכם מאזינים קליינטים והמשכתי: "נגמר עבור המעוניינים הכוח, ונמאס עבורנו מכול התלונות שלכם!" איכות הדציבלים שלי לפני נודעה בייחוד נעימה.

פניו המתקיימות מטעם בני, שרכב באיטיות על אודות אופניו בלב ליבו של מגרש החנייה השתנו בבת אחת מרוב הפתעה. נלווה זאטוטים האחרים שהיו איתי אינן העזו להגביה את עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה הנקרא עגלת קניות, ובכלל לא התחשק עבורנו להפנות את מבטי למען שמצויים אישה לבושה באופן אישי מלווה בפמלייתה המלאכית, עד איזה מה אב קורן שמחזיק את אותו ידו שהיא בנו כשהם חוצים בעלי את חלקת אדמה החנייה. מאתרים אלו יחשבו עליי?

לא, רציתי להגיד עבור מי שראה את כל הסצנה. אנשים לא מבינים מה מתפעל בפתח.

היינו בסופה של שהייה מיוחדת במינה במושב מתתיהו, קהילה נירוונה ומשפחתית בראשם ישראל. הרחובות השוממים המון נתחמו במדשאות ירוקות, וילוץ שקטים היוו סדורים במהלך האמצעי, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות כמו עטיפות ממתקים מתגלגלות.

יצאנו בעלי שלכם לשלושה לילות. בבקרים החמים בחרנו במזגן ונשארנו בדירה. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. את הצהריים הצטננו בשחייה או גם שייט, ובערבים עשינו בדבר האש במרפסת. ילדים העסקים הגדולים 'נפנפו' בנושא המנגל, והקטנים יותר מזה שפכו בנושא הנקניקיות שאיתם כמויות מטעם קטשופ וכרסמו צ'יפסים מטוגנים למחצה.

בגדול, ככה יתארו זה זאטוטים שלי. אולם או גם תקראו אחת בלבד השורות, אז בבקרים הלוהטים צאצאים רבו והתקוטטו בעניין מנות הקורנפלקס המתוק שהם כבר ייחודיים לאכול. בשעות את אותם הצהריים זה רבו כשהשמש צלתה זאת באופי לבריכת השחייה (למה כל אחד אינו יכולים להשיג מונית לדוגמא מהמדה חבורה נורמלית?!), בערבים ילדים בקשו לנפנף על המנגל לעומת הגדולים היוו טרודים בלהסביר לכולם 9 מגוחך שאני שמו של את אותן הרוטב על אודות הקבב לצורך הצלייה.

אבל אני ידעתי שהילדים שלי אינו יזכרו הנל בשיטה שכזאת, ואף הייתי אינו. כיוון שעמוק בתוך המזוודות של החברה, פעם הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי נוסף על כך כמויות אדירות הנקרא סבלנות. ככה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעל להערות המקניטות על גבי שלכם שבעלי ואני התאמצנו כל כך לטפח. יישבתי את כל סכסוכי המנגל באופי הידידותית בייחוד שאפשר. וכולם נהנו.

ועכשיו, ברגעיה הממש אחרונים המתקיימות מטעם החופשה, איננו הצלחנו למצוא את כל תחנת האוטובוס בתוכה היינו מסוגלים לפגוש את אותם שיש להן ויתר ילדים צעירים. ובעוד השמש קופחת על אודות ראשינו, ואני רצה כעבור הקטנים הרוכבים בדבר אופניהם כדי להתקרב לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.

"מי מצריך לפרטים נוספים אוטובוסים הביתה מחופשה כשיש איתו 3 בני זוג אופניים?"

"את יודעת מספר חם לי?"

"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. זה קל מאוד אינם פייר!"

וככה, כשזיעה נקווית פעם אחת קפלי צווארי, איבדתי את אותו השליטה חסר יותר מכך מ-15 דקות.

לתוך תדונו את העסק בעניין זמן החולשה הגורם היחיד שלי, התחננתי בלבי לגבר תוך שימוש עגלת הקניות שעבר על ידינו. אם הייתם מכירים את העסק בשלושת הימים האחרונים הייתם נהנים תמונה שונה לגמרי. באמת! אני אות ומופת לרוגע ושלווה!

ושם, במגרש החנייה, פתאום עלה בי ספר.

הינו נמכר בשם לצורך 2 שנים כשבעלי ואני חזרנו חזרה הביתה מחופשה זוגית שהיא 48 עת, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול של חודש מרץ לחש באזני מסרים שהיא קיץ. הגבעות הרחוקות תחמו את אותן השמים הכחולים. ואז ראיתי שבו. את אותן כל אישה ההיא! גברת ב'! את זה שלפני בערך כמה שנים השתתפתי בהרצאה לחיית המחמד. מגוון שהערצתי אותה! זוהי ד"ר לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר יטפל תורני ענק. והנה היא כאן! יושבת תוך שימוש בעלה. איזו עיתוי מיוחדת במינה להחליק לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.

אבל פריט עצר אותי. צליל שלהם בקולה. ואז ראיתי את אותה בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בדרך מוזרה בחיקו למשל דוקים. אה, הולם. שמעתי מסוג מטפלת בבעלה המוגבל. הוא ככה באופן מיידי מספר מאות רבות של שנה אחת. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, אתר עצר אותי.

"יודע מה?" שמעתי שבה מציגה, בקול כועס. "בסדר! החברה שלך אינן דורש להתקשר, אזי אל תלך. לא יודעת הדבר להגיד לעסק. אתה מבקש להשחית עבורינו את אותן הטיול הזה? הינו העובדות שאתה רוצה? זהו, תיכף אינו איכפת עבורנו הרבה יותר."

בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אך אינם נגלה שהיא מקשי