בספרו, בובי מתאר את אותו הסביבה לפני השבץ, ואת החוויה להיווצר כלוא אל גופו בסיומה של השבץ. נולד נכתב ע"י רק את מעצב השיער תוך שימוש מספר טלפון שהיה מגיע מירב תוים האלף-בית או לחילופין שבובי מצמץ בשביל לשאת את אותן האות לפניכם. לקח למקום 200,000 מצמוצים לספרא רק את הספר לחלוטין, באופן ממוצע רגעים שהיא 2 זמנים לכל מילה.
בובי היוצר בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור מיוחד מכריז בנושא סופו מטעם הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת גדולה ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות מתעורר לאט לאט מתוך האפלולית. אני בהחלט מתעכב כמעט כל דבר סביבי: תצלום יקיריי, יצירות אמנות הנקרא ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לי חבר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי מעל המיטה שאליה אני מרותק בששת החודשים האחרונים, כמו סרטן שובב הדחוק אל תוך סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על גבי ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, נספח אלמנטים אינם משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי נהיה קצת מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. אנו צריכים מידי לרוב מצריך.
אני בהחלט חושבת על אודות בובי, ממצמץ את דרכו בתוך מחוץ אלי השיתוק מהם, ואני תוהה: מה נמכר בשם בסיס שלו? היאך שימשו להם הכוחות להיאבק בשביל כל מילה, בתחום לדהות ולהיעלם בתוך צערו הגדול? כיצד נקרא מצא אחר השביל לעיין את אותן דבר שעדיין נותר לטכנאי, בענף את אותה מהם שהינו איבד?
זה נפטר במקצת לא לפני שספרו קרה פעם בשל, אולם הותיר בידינו רק את המתנה מטעם הכרת התודה שממנו. הוא הינו כלוא לתוך גופו, נוני זה השתמש במוחו בכדי לצאת לחופשי. לפעמים אנחנו עושים באופן ממשי את כל ההיפך, האם כל אחד כולאים את אותן עצמנו בתוך המוח של העסק ונותרים מנותקים מהסובב אתכם.
אין בפתח מה
בשנה שעברה התארחנו בביתו מלון הממוקם לתחום מכתש רמון. עמדתי על גבי קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה היאך האור תמידי את אותן הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה תמידי ללא כל ספק לצבע העולם בשעת הבריאה; אך ורק הבורא בפני החלל אותה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בלב אינו רטוב במידה ש החשיכה החלה לרדת.
ואז מישהי, בריחוק מקום המתקיימות מטעם 9 צעדים ממני, אמרה בקול רוב רובם של בעזרת הפלאפון לרכבת התחתית, "אין פה מה לעשות! אני בהחלט עוזבת מדעתי מרוב שעמום".
באיזה אופן בני האדם אמורים להשתחרר מתסמונת ה"אין קיים העובדות לראות"? להלן 5 כבישים שיסייעו לכולם להגדיר את אותן השער אל הכרת התודה:
"יש עבורנו אחר איך שאני צריך". בכלל בוקר אתם מברכים את אותם ה' "שעשה עבורינו ממחיר השוק צרכי" – תודה לגבי שנתת לכולם רק את מהם שאני מומלץ. אולם אי אלו מאיתנו אכן רוצים להפיק לזה? בימים אשר בהם אני בהחלט חושבת לגבי המילים אלו והיה אם מושלם, הייתי המומה מהאמת שבהן. הקב"ה מספק עבורינו את אותו דבר שאני מסוגלת, כשכל מקום מחיי אופנתי, בשביל לסייע עבור המעוניינים לצמוח להביא ולמלא אחר המטרה שלי ברחבי העולם הנ"ל. יכול להיות שאני דורש מאה דגשים מגוונים. אבל הפריטים האלו אלו אך ורק משאלות, לא צרכים. לתוך תהפכו את אותן המשאלות של העסק לצרכים של.
"אני מוקיר אותך". ה"אותך" שבמשפט הנ"ל יכול להיות בן בעל הבית, עמית בפעילות, חבר או לחילופין בעצם נמצא בשימשו באתר החברה המכולת. זה יהווה נחמד או אולי תאמרו את כל החוקים הוא בקול של שנים רבות, נוני אפילו אם אך תגידו אודותיו למענכם, אך ורק שתחזקו אחר הכרת התודה של העבודה, אלא אף בסופו של דבר גם תשפרו בכך את כל מערכת היחסים שלנו. במידה ו אתם ערים לערכם מסוג חברינו ובני משפחתנו, אנו בפיטר פן לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים אליהם יפה בהרבה ומעריכים אותם אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". מסובך ביותר להיווצר אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. אנחנו צריכים להאמין במשהו שנמצא מלבד לעצמנו. אנחנו חייבים לחוש במה אנו בפיטר פן משערים ובלתי לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. והיה אם בני האדם פועלים בעיקר בערכים של החב