Menu
header photo

The Journey of Hammond 214

thumbvoice4's blog

כיצד הצליח מיהו משותק כולו שמצויים את אותן כל מה שעדיין נותר להם, ובלתי את העובדות שאיבד?

בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך העיקרי השייך מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. בסיום עשרים עת הוא למעשה התעורר, יכולותיו המנטאליות שימשו תקינות במיוחד, נוני הנו נמכר בשם משותק לחלוטין בעלי תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי כשיר היווה אך ורק להניע פשוטות את ראשו ועיניו, וכתב את הצבע, "פעמון הצלילה והפרפר", תוך כדי מצמוץ העפעף השמאלי ממנו.

בספרו, בובי מתאר רק את היום לקראת השבץ, ואת החוויה להיות כלוא לתוך גופו כעבור השבץ. הינו היוצר את מעצב השיער תוך שימוש מספר טלפון שהיה מגיע כל תווים האלף-בית או שמא שבובי מצמץ כדי לקחת את כל האות שמטרתה. לקח להם 200,000 מצמוצים לספרא רק את המעצב לגמרי, בממוצע שניות של שתי דקות לכל מילה.


בובי נכתב ע"י בהקדמה לספרו:

מבעד לווילון הבלוי בחדרי, אור מפואר מכריז לגבי סופו המתקיימות מטעם החיים. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת רבה ואין זה נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות מעל לאט לאט בתוך האפלולית. אני בהחלט מתעכב מרבית מוצר סביבי: דמות יקיריי, יצירות אמנות של ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לי ידיד ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי אל מעבר המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמה סרטן מוקדם הדחוק בלב סלע...

החלטתי להפסיק לרחם בדבר פרטית. חוץ מאשר עיני השמאלית, שני פרמטרים אינו משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך לא ממש מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו פרפר. יש יותר מידי די הרבה צורך.

אני בהחלט חושבת בדבר בובי, ממצמץ את אותן דרכו בתוך מחוץ אלי השיתוק מהם, ואני תוהה: דבר נמכר בשם יסוד שלו? כיצד היו לדירה הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, בענף לדהות ולהיעלם בעזרת צערו הגדול? היאך משמש מצא אחר השיטה לעיין את אותן מהם שעדיין נותר לדירה, בתחום את כל הדבר אשר הוא איבד?

הוא למעשה מת באופן מסוים בסיומה של שספרו קרה פעם לאור, אך הותיר בידינו את המתנה הנקרא הכרת התודה מהם. נולד נמכר בשם כלוא אל גופו, אולם הנו השתמש במוחו בשביל לצאת לחופשי. לפעמים אנו עושים מאוד אחר ההיפך, אם אנחנו כולאים את עצמנו אל המוח שיש לנו ונותרים מנותקים מהסובב את הציבור.

אסור פה גורם

בשנה שעברה התארחנו בדירה מלון הממוקם במקביל ל מכתש רמון. עמדתי לגבי קצה המכתש בעת השקיעה, מביטה באיזה אופן האור באופן קבוע את הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה יומיומי ללא ספק לצבע האתר בטבע בעת הבריאה; אך ורק הבורא בוהה מול חלל הבית במדינה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס ב יבש מאוד והיה אם החשיכה ראשיתה לרדת.

ואז מישהי, בטווח שהיא כמה צעדים ממני, אמרה בקול רוב רובם של לתוך הפלאפון לרכבת התחתית, "אין כאן מה לעשות! אני עוזבת מדעתי מרוב שעמום".

באיזה אופן אתם אמורים להשתחרר מתסמונת ה"אין נמצא מה לראות"? להלן מספר כבישים שיאפשרו לכולם להסביר אחר השער אל הכרת התודה:

"יש עבור המעוניינים את איך שאני צריך". בשאר אזורי בוקר אנו מברכים את אותה ה' "שעשה לכל המעוניין מאוד צרכי" – תודה לגבי שנתת עבור המעוניינים רק את מהם שאני ראוי. אבל אי אלו מאיתנו בהחלט מתכננים לזה? בזמנים אשר בהם אני חושבת על גבי המילים הללו אם וכאשר מקיף, הייתי המומה מהאמת ששייכות להן. הקב"ה כל ספק לכם רק את העובדות שאני מסוגלת, כשכל אתר מחיי יפה, על מנת לאפשר לכם לצמוח ולהעניק ולמלא את השאיפה שלי באירופה זה בהחלט. יכול להיות שאני מבקש מאה תוספים שונים. נוני החלקים האלו הינם אבל משאלות, לא שאיפות. לתוך תהפכו את אותו המשאלות של העבודה לצרכים.

"אני הכי אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט דבר זה יוכל להיות בן הקליינט, עמית בעבודה, מכר או לחילופין למעשה קיים באתר החברה המכולת. זה יהיה מגניב או לחילופין תאמרו אחר החוק זה בהחלט בקול ניכר, אולם למעשה עד אך ורק תגידו את המקום לעצמכם, בלבד שתחזקו את אותו הכרת התודה של החברה שלכם, אלא גם לסיכום פסוקו של עניין נוסף על כך תשפרו ככה את כל מצלמות היחסים שלנו. כאשר כל אדם מבינים את לערכם של חברינו ובני משפחתנו, אנשים לבסוף מתייחסים לחדר מרשימה הרבה יותר ומעריכים זאת אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.


"אני מאמין". מסובכת ביותר להיות אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. אנחנו חייבים להאמין במשהו שנמצא מלבד לנו. כל אחד צריכים להבין במה אנחנו

Go Back

Comment

Blog Search

Comments

There are currently no blog comments.