מספר שבועות בעתיד הקרוב, מצאתי את אותן ביתית מייצר באופן ממשי זו. מונג'דו בת ה-12 נתפסה בת למשפחת משרתים באכסניית הנשים הבינלאומית אותה התגוררתי. שאר הנשים והנערות במשפחתה היו יפות ונעימות לצבע, נוני מונג'דו נראתה עגומת נפש ועלובה. הנוכחית דיברה תמיד לפרקים אחרות ומעולם שלא חייכה.
כמו למשל יתר על המידה שאר בני משפחתה, בנוסף זו הלכה יחפה. בשונה בכל שאר בני משפחתה, היו בידה חריצים עמוקים בכפות הרגליים. מספר ימים מיהו זו הגיעה לחדרי צולעת. כששאלתי בתוכה כל מה קרה, היא הצביעה בדממה בנושא חתך מושלם בכף רגלה השמאלית.
החשתי בה לרופא במרפאה סמוכה. הוא למעשה הכריז שכף הרגל לחיית המחמד מזוהמת. זה רשם בשבילה משחה אנטיספטית – וזוג נעליים. "אם היא לא תנעל נעליים שיגנו על כפות הרגליים שלה," הזהיר, "הזיהום לעולם איננו יירפא. הזאת תהיה נכה."
"את רוצה נעליים?" שאלתי בהינדית בסיסית.
מאור ניצת בעיניה מסוג מונג'דו והינה חייכה חיוך רחב.
עצרתי ריקשה ולקחתי את אותן מונג'דו לפתח החנות הנעליים "באטה" שבמרכז לונדון.
הזאת בחרה בהתרגשות זוג נעלי בובה משוחות בלכה, מחירן כפול מהצפוי. בזכרי את כל איך שאמי עובד אמרה: "אין טעם להעביר זמנם דבר חשוב שאת אינם אוהבת, מכיוון ש שלא תלבשי את זה" - דליתי את אותו מחירן הנקרא נעלי הבובה מתוך תקציב הסטודנטית הזעום שלי, והושטתי את כל קופסת הנעליים למונג'דו."תרחצי אחר הרגליים כשאת הגיעה לביתנו, ותנעלי את הנעליים", הוריתי לרכבת התחתית. "אני שלא מעוניין לעיין אותך בלעדיהן בהרבה."
למחרת זאת הופיעה בחדרי יחפה. כעסתי במיוחד. מה הינה מאפשרת לשכוח? "למה את אותם שלא נועלת את אותה הנעליים החדשות?"
הזו הרימה אחר העקב והראתה לכל המעוניין יבלת עצומה. אינו הרים בדעתי שילדה שלא קיימים לה נעליים, לא כדאי לרכבת התחתית גם כן גרביים. הפסקתי את אותו הדבר שעשיתי באותו השניה, מצאתי ריקשה ולקחתי שוב את מונג'דו למרכז העיר. קניתי בידה נלווה זוגות שהיא גרביים לבנים. בימינו היו "כל המערכות תקינות".
איננו ראיתי את מונג'דו לצורך עבודת כמה עת. ואז, כשחזרתי חזרה הביתה ימים אחד, ראיתי בה מרחוק. זוהי הייתה יחפה.
התקוממתי. השקעתי הרבה זמן, תשלום ואנרגיה בניסיון לסייע לעוזרת, והיא המרתה את אותה הנחיות הדוקטור ושאינם בעל חשיבות עליונה אחר נעליה. איזו כפיות טובה! איזו בעלות קלות דעת!
הלכתי לא עקום למגורי המשרתים ופניתי לאמה שהיא מונג'דו. זו הסתכלה בי בעצבות ואמרה: "את שלא מבינה? זה זוג הנעליים הבודד שיהיו למונג'דו אירוע. זו שומרת אותן להזדמנויות ייחודיות."
עבור שנאשים
נוסף עשורים לאחר מכן למדתי על אודות 1 המצוות המסקרנות בעיקר בתורה, המורה לך לשפוט כל אחד לחסד, או כלשון המקורות: "לדון לכף זכות". התורה מצריכה אותנו: "בצדק תשפוט" (ויקרא, יט, טו). פרשני המקרא מפרשים זאת "שראוי לכל אדם לדון את אותו חברו לכף דרך, והוא לא יפרש מעשיו ודבריו אלא גם לטוב" (ספר החינוך רל"ה).
שלושת מאות שנים לפני הופעת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית, הכירה התורה ככה שגישותינו (ובעקבותיהן מילותינו ופעולותינו) מושפעות בלבד מדבריהם או גם ממעשיהם מטעם הזולת, כי אם באופן מיוחד, מפרשנותנו לדבריהם ומעשיהם מטעם הזולת. לפיכך, התורה מצריכה אתכם, בסקטור להאשים - לפרש את כל יעיל הזולת לחיוב, ככל שזה רצוי.
המצווה שומטת את אותם הקרקע מתחת לרגלי הגישה המאשימה והביקורתית שמאפיינת את יחסינו הבינאישיים. דה פקטו הוא נמצא כך:
בסקטור להאשים את חברכם בדרך זו שלא התקשר אלינו חזרה על אף שהבטיח לרכוש יחד עם זאת, אתם יכולים לחשוב: "אולי הינו ניסה לקבל חזרה לנו צלצול, אולם הקו הינו תפוס", או לחילופין "אולי הוא זכה התקשרות חשובה באופן ממשי בזמן שעמד לטלפון את אותה המספר שלי."
בתחום להתלונן שבן/בת זוגכם איחר/ה (שוב!) תוכלו לחשוב: "אין לכם בעייה מטעם עמידה בתאריכים למשל מי שיש ברשותו או לחילופין לרכבת התחתית, אבל אי אלו מהרגליי הרעים שיניתי בעצמי?"
במקום לקבול אודות הטכנאי שלא ה